דלג על בר עליון
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על ניווט מהיר
דלג על Banners
מתי אתם עושים את זה?
דלג על Banners

ניצחתי, אבל אני עדיין נלחמת

נפגעות תקיפה מינית: אחת מחמש (אילוסטרציה: artoday)

אני שוכבת ערה במיטה ולא מצליחה להירדם
מחשבותיי שוב נודדות לאותו מקום שומם.

 

ריח פריחה, רשרוש העצים
מבט לשעון, צעדים מהירים.
כביש מתעקל, כניסה לחורשה -
חושך. שקט. תמרור אזהרה.
פוחדת יותר, לב פועם בחוזקה
מרגיעה את עצמי - עוד דקה מגיעה...
יד אוחזת חזק. הפסקתי לראות.
דוממת. קופאת. ממתינה לבאות.
אגרוף.
נשימה חנוקה, מתחילה לעכל
מבקשת למחות, רוצה לבטל.
סכין שלופה, תוך שנייה משתתקת
מבט לשמיים. רגע של שקט.
חיוך זוועתי, ידיים פולשות
גוף מתכווץ, שיניים נוקשות
אברים חלולים.
השפלה.
כאב.
דם.
סבל שלא ייגמר לעולם...

 
* * *
 
התחלתי לכתוב בפעם הראשונה שזה קרה. לא היה לי שמץ של מושג שזה הולך לקרות שוב. אז כתבתי בקטן, על דפים מלוכלכים שהיו על הרצפה בכיתה, שקופלו אחר כך לפתקים קטנים קטנים והוחבאו אי שם.
לאט לאט, הפתקים הפכו לחצאי דפים ולדפים שלמים, ואפילו נמצא להם מקום בתוך קלסר מיוחד שהוקדש רק להם.
מעולם לא העליתי בדעתי, שיום אחד, יהיה לי האומץ לכתוב את הכאב הזה בפורום יותר נרחב.
 
בתקופת הפגיעה, המטרה הייתה לשרוד. הדחקה הייתה האמצעי. חייתי בסיוט מתמשך ונדמה היה שאם ארשה לדברים לצוף, לא יהיה בי הכוח להמשיך.
היום, אחרי טיפול ארוך, אני יודעת שרק ההצפה של הדברים, היא זו ששיחררה אותי ואיפשרה לי להתקדם הלאה בחיי.
היום אני גם יודעת, שחוסר היכולת שלי לצעוק אז, או האמונה שגם אם אצעק לא יהיה מי שישמע –  היא זו שגורמת לי היום, לאט לאט, להיחשף. להבטיח שהמילים האלו יגיעו לכמה שיותר אנשים. לקוות שאולי בדרך הזו, תגדל ההבנה ויצטמצם החשש מלגעת בנושא הכל כך רגיש הזה.
 
"תמונות שלך נזרקות על המיטה, כשהראש שלך נתקע במעקה, רצות בכל מקום.
ריטבון לא חוקי מלקק לך את הצוואר, בלהט, בא לך להקיא. הבכי נתקע בגרון.
את יודעת שזהו, הוא עוד מעט גומר ואת יכולה לצרוח אל העולם בידיעה נוספת, שאף אחד לא ישמע...
"
 
וזה באמת היה ככה! אמונה אמיתית שלא יהיה מי שיקשיב. תחושה של לבד, מול דבר הרבה יותר גדול ממני. ומפחיד. ומסוכן.
במבט לאחור, אני לא מבינה איך נתתי לו להפחיד אותי כל כך. איך לא סיפרתי למישהו...
תחושת האשמה הייתה כל כך גדולה, שגם שנים אחרי, במהלך הטיפול הפסיכולוגי שעברתי, לא הצלחתי להרפות ממנה.
 
אפילו היום, כשאני במקום אחר לגמרי – נשואה לאיש מקסים ותומך ונושאת בתוכי את פרי אהבתנו, הזכרונות עדיין קיימים. הטריגרים צצים פעם אחר פעם, והידיעה הזו –  שעל אף שעברתי דרך ארוכה כל כך ולמרות המאבק העיקש על החופש שלי, הוא עדיין מלווה אותי בחלומות – נורא מתסכלת.
 
ובכל זאת, אני רוצה להאמין שניצחתי.
ניצחתי את הפחד, את הבושה, את האשמה, את חוסר האונים, את הרצון למות.
ניצחתי אותו.
 
ניצחתי, אבל הידיעה שאני אחת מתוך חמש, גורמת לי להמשיך להילחם.
לצעוק במקום אלו שנאלצות לשתוק, להסביר עבור אלו שעדיין לא מצאו את הכוח.
להזכיר לכל אחד ואחת – זה נמצא בכל מקום! זה לא נגמר!
בואו נפתח את הלב, ננסה להיות קשובים למילים שלא נאמרות, נזהה בינינו את המבטים המפוחדים ונושיט יד בעדינות.
 
לפעמים, זה כל הדרוש כדי לעצור את הסבל הזה.
 
א' היא פעילה בחברה טובה
 
* יום העיון הבא של חברה טובה, שיתקיים ביום ו' 25/01/08, יעסוק בנושא תקיפה מינית. הקליקו לקבלת הפרטים ולהרשמה.


הקליקו כאן והגיבו לכתבה זו


 

תכנים נוספים באתר חברה טובה בנושא זה:

"אין מה לעסוק בזה": סיקור של יום העיון בנושא תקיפה מינית

"כשהמשא ומתן מתפוצץ": איך ניתן לעצור תהליך של תקיפה מינית ולהפוך טרגדיה לדרמה

"למה היא מתכוונת?": האם הדימוי של נשים יכול להסביר את תופעת האלימות המינית

"עוקרים את הסטגימה": יום ו' 25/01/08, יום עיון בכפר סבא בנושא תקיפה מינית

 

הדפסהשליחה לחברהגיבו לכתבה
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. לילך (18/12/2007 23:08:15)
2. הדס (20/12/2007 18:19:14)
3. ליטל (2/01/2008 17:24:32)
דרונט בניית אתרים
מיסודה של עמותת נחשון
עבור לתוכן העמוד
התנדבות