דלג על בר עליון
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על ניווט מהיר
דלג על Banners
מתי אתם עושים את זה?
דלג על Banners

היצר האנושי

ים של מחשבות

 

התעצבנתי,
קימטתי את הדף וזרקתי אותו לכיוון הפח.
בשניות המעטות שדף יכול להיות באוויר, הספקתי לחשוב האם הדף ייכנס לפח או כמובן, כמו תמיד, יתנגש בקיר ויתנפץ על הרצפה.
המחשבה הזאת עלתה, וההרהורים החלו לרוץ לי בראש:
נכנס, לא נכנס, נכנס, לא נכנס, כמעט והגעתי ל"נכנס" השלישי, והדף כבר דיבר מעצמו:
נכנס.
את השבוע הזה לעולם לא אשכח:
סוף סוף, הצלחתי לקלוע משהו לפח!
אתם בוודאי חושבים שאני טיפשה, אך תנו לי להסביר לכם את פשר הקליעה.
אמנם לכם זה נראה סתם דף,
אך הדף הזה הוא אני,
לפעמים עם שטח פנים גדול מספיק כדי שהרוח תנשוף קצת וכבר אתפזר בחלל הרחב.
והרוח זו הסביבה שלי.

והנה, סוף סוף אני הופכת לכדור חזק ונחוש במטרתו, שהיא בסך-הכל להיכנס לפח הקטן והבודד שתקוע עמוק בפינת החדר.
ואז, או שאתה משיג את מטרתך ומצליח, או שאתה נכשל ונופל.

כבני אדם התברכנו בכוח חשוב וחזק מאוד:
כוח החשיבה ושיקול הדעת.
הכוח הזה נותן לנו לחשוב ולהחליט האם ללמוד מטעויות.
חשיבה איפה והאם ניתן "להגדיל ראש".
חשיבה האם יש לי איפה לתרום.
חשיבה האם יש מקום שבו אני יכול לממש את הפוטנציאל החבוי בי,
אך אחרי זריקה נִכְשֶלֶת, יש לך את הכוח הבאמת גדול מכולם!
יש לך את הכוח לקום, לאחר נפילה קשה,
ולהמשיך לנסות, להמשיך לחיות.

פניתי לחברתי, רינת. היא לא ממש חברה, היא לומדת איתי. היא די חנונית, אבל היא מרתקת.
יש בה מסתוריות כזאת, ולכן סיקרן אותי לדעת, אז פניתי אליה ושאלתי:
"תגידי רינת, איך לדעתך ייראו חייך בעוד 10 שנים?"
רינת השיבה: "לימודים, אני כמעט בטוחה שכבר אהיה נשואה... זהו, למה?"
"את זוכרת את 'עליזה בארץ הפלאות'"? שאלתי.
"ברור, גדלתי על הסרט הזה, מה הוא קשור?"
הסברתי לה שכאשר עליזה הגיע לצומת דרכים, היא פנתה אל הזחל (שעמד במרכז הצומת) ושאלה אותו איזו מן הדרכים היא הדרך הנכונה.
שאל אותה הזחל: לאן את רוצה להגיע?
היא ענתה לו שהיא איננה יודעת.
הזחל החכם הסביר לה, שכל עוד יעדה אינו ברור לה, אין זה משנה באיזו דרך תבחר לצעוד, מפני שכל דרך מובילה למקום כלשהו.
השאלה בחיינו, כמה רחוק נוכל להגיע?
ומה זה בעצם "רחוק"?
"רחוק" שלי זה "קרוב" שלו, וקרוב שלי זה רחוק שלו.
אנשים נוטים לשפוט אותנו, והם שופטים אותנו על פי נקודת המקסימום שלנו.

אנו תמיד צריכים לחשוב ששופטים אותנו, כי בתכל'ס - תמיד זה קורה.
תמיד אנו צריכים לתת מעצמנו יותר ויותר, ולצפות מעצמנו להרבה יותר.
להסתכל לאופק ולשאוף להגיע לקו המחבר בין שמיים לים.
וכשמגיעים לקו הזה, להביט קדימה לאופק בשנית, ולראות שהקו מתרחק ומתרחק.
ולשאוף להגיע אליו שוב, ושוב, ושוב.
זהו היצר האנושי. זהו טבע האדם, לגדול ולהתפתח.

תמיד יש מקום לשיפור, תמיד יש מקום לעוד, תמיד יש מסכן ממך, ותמיד יש נזקק.
אך הטיפש יותר ממך, יהיה האדם שמת בידיעה שלא נתן הכול.

 

הקליקו והגיבו למאמר זה

 

לטור הקודם: מי אמר שבנות לא מסוגלות 

הדפסהשליחה לחברהגיבו לכתבה
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. עדידוש (18/01/2008 17:00:59)
2. מעיין (18/01/2008 20:53:23)
3. דנית (20/01/2008 08:09:27)
4. עידו (20/01/2008 12:26:03)
5. ים (20/01/2008 16:38:50)
דרונט בניית אתרים
מיסודה של עמותת נחשון
עבור לתוכן העמוד
התנדבות