דלג על בר עליון
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על ניווט מהיר
דלג על Banners
מתי אתם עושים את זה?
דלג על Banners

כולה זקנה

ים של מחשבות

סוף סוף.
הרגליים כבר שחוקות,

השלפוחיות ברגליים כבר מפוצצות מכל כיוון,

העיניים אדומות,

השקיות השחורות מתחת לעיניים ממשיכות לתפוח.

לאט לאט שדה הראיה שלי מצטמצם.

צר.

כבר לא רואה דבר.

הילד שלידי, יושב עם הרגליים על המושב,

הפלאפון דור 7 שלו מנגן שירי מזרחית כבדים,

אבל זה לא מפריע לי לישון.


מפוצץ כאן. אין מקום לנשום.

אנשים עומדים אחד על השני,

הרכבות של חמישי בערב זה פשוט סיוט לאנושות.

אני ממשיכה, עוצמת את עיניי, בזמן שמחשבות רבות עוברות במוחי.

מעניין אם משהו השתנה בעיר שלי, בבית,

חודש אני כבר לא רואה מיטה.

חודש בקושי רואה בעיניים.

מעניין...

מעניין.

"אפשר לשבת?"

שאלה הסבתא את הילד עם החללית שהוא קורא לה פלאפון.

הוא הסתכל עליה, הביט לחלון. רגליו נשארו על המושב והוא הגביר את הסלסולים.

"סליחה! אתה יכול בבקשה להוריד את הרגליים שלך?"

הוא המשיך להגביר, והמשיך להגביר.

היא בוהה בחלון,

לא דרכו,

עליו.

על המדבקה המודבקת עליו,

כחולה עם פס לבן עוטף אותה "מפני שיבה תקום".


קמתי, הייתה לי סחרחורת,

נתתי לגברת לשבת.

היא הסתכלה עליי באהדה.

"תודה רבה".

אם רק היה לי את הכוח להשיב לה.

הנהנתי בראשי.

והבטתי בילד שלא הפסיק לבהות אל העולם שבחוץ.


ירדתי מהרכבת,

בשעה טובה ומוצלחת, העיר שלי... עיר מולדתי.

הים שאני כל כך אוהבת, שבכל קיץ ביליתי בו את כל הקיץ מחדש עם חברי הילדות שלי...

לפתע הכל חוזר אליי.


זכרונות.

השמש שוקעת,

השמיים ורודים.

הציפורים ברקע.

נהגי המוניות שצועקים: "סקסי, רוצה טקסי?"

רק פה יש את זה.

רק פה.

נכנסתי למונית,

בכל זאת, הוא קרא לי סקסי והעלה בי חיוך.


בום, בטעות טרקתי את הדלת האחורית חזק מדי כשהכנסתי את התיק הגדול והגדוש בכביסה מלוכלכת.

בום, היא על הרצפה.

בום! הבעיטה הזאת ישר לפניה!

 

פתחתי את הדלת ורצתי הישר מהמכונית לעברה.

העפתי אותו לפחות ל-10 מטר אחורה.

"את בסדר?"

"גברתי את בסדר?!"


היא לא ענתה.

"אמבולנס! תזמינו אמבולנס!"

מזל שעברתי קורס חובשים!

התחלתי לבדוק דופק.

אין דופק.

הנשמה.

אין תגובה.

"נו! מישהו, אמבולנס!!!"


נהג המונית התקשר מהר,

תוך 10 דקות הם הגיעו.

מלווים במשטרה.

זה כבר היה מאוחר.

עוטפים אותה בניילון שחור על האלונקה.

ואני, בעיניים אדומות וצרות, מסתכלת עליה מתרחקת...

דלתות האמבולנס נסגרו.


תפסתי את הילד מדש חולצתו,

"מה הסיפור שלך?! מה הבעיה שלך בנאדם?!"

הוא שתק, לא דיבר, המוזיקה הזאת הייתה לי מוכרת מהרכבת...

וגם פני האישה המבוגרת.

וואו.

זה לא יאומן..

רק עכשיו התמונה מתחברת לי.

"יונתן!",

צעק ילד עם כובע מצחייה נוטה לצד שמאל.

"יונתן תעצור!"

הבנתי שלילד המסתלסל קוראים יונתן.

אבל הוא לא עצר.. המשיך לרוץ.
"יונתן! אתה החבר הכי טוב שלי! הכול עברנו ביחד!

עכשיו אני צריך אותך! תעצור!"


יונתן עצר.

עמד עם פניו מופנות קדימה.

לא הסתובב.

"סבתא שלי נרצחה עכשיו בגלל איזה שמוק שהרביץ לה! ראית את זה?"

יונתן שתק.

"ראית את זה?! בבקשה, אנחנו צריכים עדים למשטרה!"

"יונתן?"

יונתן הסתובב, עיניו אדומות, ופרצופו רטוב.

"אני מצטער, אני מצטער"

"מה? למה?" הוא בוכה. "למה עשית את זה?!"


"אתמול באותו המקום, באותה השעה, ילד אחר הרג את סבתא שלי, באותה צורה.

ורציתי שירגישו כולם איך זה לאבד סבתא שילד בגילי רצח אותה!"

"אתה ילד קטן יונתן, אתה עדיין ילד.

אני לא מאמין שלקחת לי את הסבתא שלי. אני לא מאמין שלקחת לאמא שלי את האמא שלה. אני לא מאמין שלקחת לסבא שלי את אשתו.

אני לא מאמין שיש אנשים עם כל כך הרבה רוע בעולם.

ואני לא מאמין.... שהם החברים שלי."

 

הקליקו והגיבו למאמר זה


לטור הקודם: מהו היצר האנושי שמאפיין אותנו?

הדפסהשליחה לחברהגיבו לכתבה
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. רות (23/01/2008 13:44:20)
2. ים (23/01/2008 14:31:34)
3. דנית מרעננה (23/01/2008 20:01:52)
4. עידו (23/01/2008 22:23:23)
5. ים (24/01/2008 00:28:11)
6. עידו (24/01/2008 20:01:20)
7. אבי (26/01/2008 18:54:44)
דרונט בניית אתרים
מיסודה של עמותת נחשון
עבור לתוכן העמוד
התנדבות