דלג על בר עליון
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על ניווט מהיר
דלג על Banners
מתי אתם עושים את זה?
דלג על Banners

פצעים ונשיקות

ים של מחשבות

קחו דקה, ותחשבו על המילה "אמא".
דואגת, עוזרת תומכת, הבנאדם שהכי קרוב אלינו, הבנאדם שיצר אותנו...
הבנאדם שממנו באנו. 
מלי היא חברה שלי. השם בדוי, אבל הסיפור אמיתי. אם תגידו למלי לדמיין את משפחתה, היא תתאר לכם אותה כך: שני אחים סגורים בחדרים נעולים, כל אחד בחדר נפרד. אבא בצד, מסתכל בתמיהה באמא עם היד המורמת והפה הפתוח.
את האישה הזאת, מלי לעולם לא תשכח. לא רק בגלל שהיא האישה שהביאה אותה עד הלום, אלא גם בגלל שזוהי האישה שהשאירה לה פצע.
מעבר לפצע פיסי, מעבר לדם, מעבר לכך שהייתה מרימה עליה מדי פעם סכינים, ומעבר לכך שהזיכרון הטוב ביותר שמלי זוכרת מאמה זה האגרוף שהשאיר פנס כחול בעינה, פנס שאיתו הלכה למחרת לכיתה והסבירה לילדים שקיבלה מכה קטנה ושמחר זה יעבור.
מעבר להכל, זה פצע שתמיד ישאיר סימן. כמו מסך עדין של מחשב נייד, כל נגיעה קטנה תשאיר סימן, ותהרוס. פצע במקום רגיש מאוד, שזוכר ולא שוכח - פצע בלב.
מלי מודה לאימה על שילדה אותה, אך כאן דרכיהן נפרדות.

10 שנים של אלימות
מלי עברה הרבה יחסית לבחורה בת 18.
עד גיל 10, היא למדה מה מותר בביתה ובחוץ בדרך מיוחדת. בדרך שמשאירה סימנים, בדרך שילדים קטנים לא מבינים.
עד גיל 10 חשבה מלי שלקבל סתירה, או לקבל כוויה מכוונת, או לקבל בעיטה לראש, או לצלעות, או לקבל פיצוצים לאף ולעיניים, זה בסך הכול לקבל - חינוך טוב. זה בסך הכל סוג של תשובה שאתה מקבל, והיא גורמת לך להירגע.
בגיל 10, בכיתה ה', המורה שאלה מי הכין את העבודה על דובי הקוטב. הרבה ילדים לא הכינו.
המורה ביקשה שהילדים יסבירו לה, מה גרם להם לא להכין את העבודה:
האם לא היה זמן? האם ההורים בבית מרביצים לכם?
מלי לא הבינה איך זה קשור,
הרי אמה שלה מרביצה לה... או יותר נכון: מחנכת אותה.
זה תירוץ לא להכין עבודה?
"המורה, לי מרביצים! ודווקא יש לי עבודה".
למורה כמובן ישר נדלקה נורה אדומה, והיא הפעילה מסביבה את הגורמים החיצוניים, את היועצת, המנהלת, פסיכולוגים ולבסוף זה גם הגיע למשטרה.
המשטרה הגיעה לביתם של מלי ומשפחתה, ואסרה את אמה. במשך חודש שלם מלי לא ראתה את אמה ואף אחד לא הסביר לה מדוע.
מלי לא חשבה שהחינוך הזה אסור.
רק אחרי שיחות עם חבריה התמימים והקטנים הבינה שמשהו כאן לא כשורה.
למלי היה דימוי עצמי נמוך. וזה לא דימוי עצמי נמוך של "אני נראית לא טוב".
יש לה בעיה. הכאב שלה והעבר שלה טמונים עמוק בעיניה, ומאז, בכל פעם כשהיא מביטה בעצמה במראה ומסתכלת אל תוך אישוניה - מתחילות לזלוג לה דמעות.
דמעות של עצב.
לאחר משפט והמון סיבוכים החליטו להשאיר את אמה של מלי במאסר ל-10 שנים נוספת ולאחר מכן אשפוז במוסד.
היום, מלי כבר עוד מעט 8 שנים בלי אמה, ממש יתומת אם. את החרם בכיתה ו' היא עברה לבדה, ושרדה אותו, את הפדים למחזור היא קנתה לבד, ועל שאלות בנים-בנות וכל שאלות גיל ההתבגרות מצאה תשובות בעצמה.
מלי החליטה שאת אמא שלה היא לא צריכה לצידה, ולא לידה.
האמא חישלה את מלי לעבור את המכשולים הכי גדולים של החיים.

ערב בלתי נשכח
יום אחד, לפני כארבע שנים, מלי נזכרה באמא שלה. נזכרה ממש.
התעוררה בבוקר עם כאבים בכל הגוף מפני שחלמה על המכות שחטפה בצעירותה.
היא הרימה את החולצה וראתה בבטן את הצלקות מהסכין.
היא הרימה את חולצתה בגב וראתה צלקות מהחגורה.
היא הורידה את המכנס וראתה באגן חתכים שעוד לא התאחו.
היא שתתה קפה, שכחה כביכול מכל העניין ויצאה לבית הספר. יום מבאס, יום בלי מטרה, חלף, עבר, נראה כמו נצח, אבל נגמר.
 צלצול פעמון.
"היי, מה שלומך? מה את עושה כאן?"
"אני רק באתי להגיד לך שיש היום מסיבה, סוף! בערב, הבאתי לנו הזמנות, והבאתי לך חצאית שקיבלתי ליום הולדת. אבל תלבשי אותה את, אני קצת השמנתי...אבל עלייך היא תשב בול!"
"תראי, לא... לא ממש בא לי על מסיבה...אני אגיע פעם הבאה", הצהירה מלי.
"שום דבר, לא רוצה לשמוע תירוצים, את מתלבשת ואנחנו יוצאות! קדימה קדימה! להתלבש - אנחנו יוצאות!". מלי התלבשה.
"וואווו, מיליארד דולר את נראית, כל הבנים במסיבה ידלקו עלייך, נראה לי שאפילו הבנות יעברו צד."
"תודה", אמרה מלי בביישנות ובחוסר שלמות מוחלט
"נעבור בבית שלה, היא אמרה שתחכה בחוץ, ויואב יסיע אותנו למסיבה..." אמרה תוך כדי שצעדו כולן אל החברה השלישית.
"מה קרה, החצאית קצת מתפוצצת עלייך, אז העברת אותה לאופציה ב'? למלי?", שאלה החברה השלישית.
יואב הגיע.
"הופההה מלי, מישהי נראית פצצה היום!"
"תודה יואב, גם אתה נראה טוב", מלי השיבה.
הם הגיעו למועדון. כולם לבושים חגיגי, ורק מלי באמת נראית מעולה, ממש כמו שחברתה אמרה: מיליארד דולר.
מאופרת כליל, עגילים שיורדים עד כתפיה הצרות, חצאית ורודה וגופיה שחורה צמודה מדהימה.
מגפיים מכסות את כל שוק רגלה ומגיעות עד לברך, שרשרת מקסימה ונוצצת, והעיניים.. העיניים הבוהקות של מלי... שמי שמפספס את המבט שלה לא יודע מה זה מבט.
נכנסו למועדון.
"הופה, ילדה יפה, אפשר להזמין אותך למשקה?", שאל הערס הקבוע, כאילו הוא ישן במועדון, עם אותם בגדים.
והוא המשיך, "לא, כי אם לא משקה, אולי נזמין אותך לאיזה חדר קטן?"
"היא איתי, אל תיגע בה", אמר הידיד הכי טוב שלה.
מלי התנפלה עליו בחיבוקים.
"מה אתה עושה כאן? איזה מזל שאתה כאן! כל כך לא רציתי להגיע, היא סחבה אותי לכאן..."
"רואים שלא רצית, בכלל לא השקעת בלבוש..."
"לא נו, היא הכריחה אותי לבוא, בעיקר עם החצאית המצועצעת הזאת! תבלה איתי היום?"
"בטח מותק, וכל מי שייגע בך יקבל על הראש"
"תודה. אוהבת אותך. בוא נרקוד"
מלי לקחה את ידו של הידיד, וסחבה אותו לרחבת הריקודים.
כל העיניים מופנות אליהם, כולן.
הבנים מסתכלים וקורצים, מלי לא סופרת אותם. הם נופלים לרגליה אבל היא: לא רואה ממטר.
רוקדת רק עם הידיד הכי הכי שלה, ולא מתעניינת סנטימטר לידו וסנטימטר מאחוריו.
"'שיחקת אותה", "פששש, לא ידענו שיש לך כוסית כזאת".
כל הדיבור המזוויע הזה לבנות במועדונים...
כך אמרו כל הצ'חצ'חים לידידה הטוב ביותר תוך כדי התקלות קטנה, כדי שלא ישימו לב שהם אמרו משהו.
"אני הולך להביא לך משקה", אמר הידיד.
"אני אשתה קולה, תודה!"
טלפון מצלצל...
למלי ולחברותיה יש חוק: אם הן נפרדות במועדון, אז מתקשרים אחת לשנייה רק אם קרה למישהי משהו.
והנה, הטלפון מצלצל - וזו אחת מהחברות.
מלי עולה למעלה, לחדר מבודד, כדי לשמוע את חברתה.
היא מנסה לדבר עם החברה ולהבין מה קורה, ולא שמה לב שהדלת ננעלת וסוגרת אותה בפנים...

הקליקו כאן להמשך הסיפור...

הקליקו והגיבו למאמר זה





לטור הקודם: "כולה זקנה" - על מה שצעירים עושים לקשישים

הדפסהשליחה לחברהגיבו לכתבה
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. עידו (30/01/2008 11:11:28)
2. אור (31/01/2008 15:02:51)
3. אודליה (31/01/2008 19:11:45)
4. תומר (2/02/2008 13:14:16)
5. מוטי (3/02/2008 23:21:15)
6. מתן (4/02/2008 01:31:19)
דרונט בניית אתרים
מיסודה של עמותת נחשון
עבור לתוכן העמוד
התנדבות