דלג על בר עליון
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על ניווט מהיר
דלג על Banners
מתי אתם עושים את זה?
דלג על Banners

הסיפור שלא נגמר

ים של מחשבות

כל הדמויות האלה, כל החיוכים, כל הפרחים הריחניים,
הפרפרים היפים, פשוט הכול.
איך ילד בן שלוש לא רואה שזה פתטי.
איך הוא לא רואה את המציאות בגיל הצעיר הזה.
למה הוא חושב שהכול טוב ויפה?

ילד בן שלוש חושב,
שיש לפו הדוב חברים אמיתיים שתמיד עוזרים לו בכל דבר.
שהכלב פינוקי מקבל תמיד כל מה שהוא רוצה.
שפיטר פן יכול לקבל את הדבר שכולנו באמת רוצים, אבל אנחנו לא יכולים.
שמיקי מאוס יכול לפגוש את מיני ולהתאהב באהבה ממבט ראשון.

זה לא פייר,
זה לא פייר שילד כה צעיר, שרק מתחיל ללמוד את עיקרי החיים ולבסס את חייו ואת אופיו, יוצא למציאות בבום אחד גדול,
בבום!
הוא חושב,

שהכול טוב ויפה,
שהוא יכול להישאר צעיר לנצח, וללכת בקניון עם אמא ולהגיד לה :"אמא תקני לי", כמו פינוקי,
ולחשוב שהוא יקבל את רצונו.
ושהחברים שיהיו לו תמיד יעזרו לו לצאת מצרותיו כמו החתולים הסמוראים, או הנשמות הטובות שסובבות את פו הדוב.
מתי בפעם האחרונה ארנב עזר לך לצאת ממאורה? ווייק אפ, מן!

כל הסופרים האלה,
גם כן, חיים בסרט, שילדים צריכים לגדול לבועה ורודה עטופה בצמר גפן מתוק.
וההורים האלה, שחושבים שזה החינוך הטוב ביותר לילדיהם,
עד שהם פותחים את הטלוויזיה ורואים את הסמים מתגלגלים ואת הסיגריות הנטחנות.
עד שהם עולים ליסודי, לחטיבה ולתיכון ומבחינים ממש לבדם בעולם הערמומי והכאוב הזה.
עד שעושים עליהם חרם בכיתה ו'.

ופה.
פה הכול נעלם.
פה הם רואים שהחיים לא באמת כאלה יפים, שחברים לא תמיד חברים.
בחטיבת-הביניים הם כבר רואים את הסיגריות, ואז, כדי לא להיות שונים הם מנסים, פעם אחת...
וזה מגעיל.
ודוחה.
וכמו הריח, כך גם הטעם. 
אבל אין ברירה, אותו חבר שפרגן בסיגריה הראשונה יפרגן בשנית ליד כל הכיתה.
ואין סיכוי לברוח, אז לוקחים את הסיגריה, מציתים אותה בתוך הפה ומכניסים עוד 4,0000 חומרים רעילים ו-43 חומרים מסרטנים לריאות.

אחר כך החבר או החברה בוגדים עם החברים הכי טובים,
ההוא גונב ממנו, שגונב ממני, והגונב מגנב פטור, אז זה נחשב בסדר.
וההוא רוצח את השני, כי הוא שרט לו את המכונית שדוד שלו קנה לו וה...............................
 
פי, אין לי אוויר.

איזו שטחיות. איזו רדידות.
פעם, כשנגמרה ההפסקה בבית הספר, היה עובר מישהו עם פעמון, להודיע שהיא הסתיימה. היום מביאים די ג'יי לבשר זאת.  
איפה הציונות. הדרך-ארץ.
הצעירים של היום לא בנו את הארץ בעבודת כפיים, ולכן אנו לא מעריכים. 
הדור הקודם שפך את דמו על שטחי ישראל, כדי שאני אוכל לגור כאן בשקט ולדבר בטלפון בלי סוף.
אבל מה עם הנתינה למדינה?
מה קרה לרצון לתת ולתרום?
להתגייס לשנתיים-שלוש של שירות, ואולי אפילו לחתום עוד קצת.
מה קרה לרצון לחלק אוכל לנזקקים?

יצאנו מבועת פו הדוב, ונכנסו לבועה חדשה: בועת הסוציומאטיות והאגואיזם.

החיים שלנו הם כמו כוס מים.
כשהכוס מלאה, אתה לעולם לא תראה את התחתית.
לנו יש הכול, ולכן לאף אחד לא חסר ולא יחסר לעולם.

מתי בפעם האחרונה עשינו משהו בשביל מישהו מבלי לרצות לקבל תמורה?
מתי בפעם האחרונה הערנו למישהו על משהו, ותיקנו אותו בעצמנו.
 
מתי בפעם האחרונה חשבת על כל שכבת גיל צעירה יותר, שהיא שטחית ורדודה יותר מהשנייה, כמעין תחרות שבה אחד מנצח בגדול את השני,
 
מתי בפעם האחרונה חשבת על הקמת פרויקט שיעזור לזולת.
ומתי בפעם האחרונה הרגשת דם מוזרם לחלק האפל בלב שלך,
והרגשת שאתה באמת אוהב מישהו ומוכן לעשות הכול בשבילו,
לעזור, לתרום, להשפיע, לשנות - ולהיות שלם עם עצמך...

הקליקו והגיבו למאמר זה





לטור הקודם: סיפורה האמיתי של מלי, על התמודדות עם בוגדנותם של גורל ואנשים

הדפסהשליחה לחברהגיבו לכתבה
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. עידו (12/03/2008 19:43:55)
2. סבבי (13/03/2008 21:40:55)
3. אור (13/03/2008 23:18:22)
4. סיון (17/03/2008 13:19:05)
5. אייל (13/09/2008 02:42:46)
דרונט בניית אתרים
מיסודה של עמותת נחשון
עבור לתוכן העמוד
התנדבות