דלג על בר עליון
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על ניווט מהיר
דלג על Banners
מתי אתם עושים את זה?
דלג על Banners

אין מה לעסוק בזה

"אנחנו בוחרים להגן על נשים כדי לא לשמוע אותן.

בישראל נאנסת אישה כל 12 שעות. 81% מהנשים נפגעות התקיפה המינית לא מתלוננות במשטרה. אחת מתוך כל שלוש נשים תותקף מינית במהלך חייה. 60% מנפגעי עבירות המין הן ילדות בנות 16-19. 87% מתקיפות המין מתבצעות על ידי אדם מוכר.
 
הלם.
 
יום העיון של חברה טובה בנושא תקיפה מינית נפתח על ידי נועה הריס, מנהלת מרכז נפגעות תקיפה מינית שבשרון. נועה "הפגיזה" אותנו בנתונים, ואני התביישתי שחשבתי שזאת תופעה כל-כך שולית. אבל הסתבר לי שזו לא. נדהמתי לגלות איזו משמעות יש לתקיפה מינית על החיים של נפגעי העבירה הזאת. לאיזו טראומה זה מכניס. כמה זמן זה יכול להימשך. וכמה שזה לא רחוק מאיתנו.
 
מתמורפוזה
הסרט "מתמורפוזה" של נטעלי בראון, מציג את סיפורן של ארבע נשים נפגעות תקיפה מינית. לא טשטשו להן את הפנים. לא עיוותו להן את הקול. להיפך. רואים את הפנים שלהן בענק על כל המסך. הדימוי שהיה לי של נפגעת תקיפה מינית, הוא של מישהי מטושטשת. כאילו פגיעה מינית זה סוג של כתם. אבל אם נפגעות תקיפה מינית הן נשים בלי פנים – איך אנחנו יכולים להרגיש משהו כלפיהן? איך אפשר, כחברה, להרגיש אחריות כלפי נפגעת תקיפה מינית, אם זו מישהי בלי שם, בלי פנים ובלי קול?
התמונה בסרט לקחה את זה לקיצוניות השניה – שבירת השתיקה. חשיפה. פנים בקלוז-אפ על מסך ענק.
אנחנו כחברה מנסים לברוח מהעיסוק בזה. לא רוצים לקחת אחריות. במקום להפוך את זה לסיפור חברתי, הופכים את זה לסיפור פרטי של כמה בחורות מסכנות.


זה כל כך מושתק

ליאת, אחת הנשים שהוצגו בסרט, סיפרה שהיא נאנסה ונתקפה על ידי הדוד שלה, מאז שהייתה ילדה קטנה. כיום היא מתנדבת במרכז לנפגעות תקיפה מינית. "יום אחד אני יכולה להיות בצד הזה של הקו, ויום אחד בצד האחר". מפריע לה שאנשים הופכים את התקיפה מינית למשהו מאוד ספיציפי. ובאמת, התופעה של תקיפה מינית היא לא נחלתן של אוסף של נשים או אוסף של תוקפים. "כולנו חלק מזה", אמרה ליאת, "זה לא סרט שבו יש חלק שמשתתפים וחלק שצופה".
 
נטעלי בראון, הבמאית, סיפרה לנו על המשפט שהיא שומעת כל פעם: "זה מוזר, סטטיסטיקות כל כך גבוהות, ואני מכירה רק מישהי אחת שנאנסה..."
מסתבר, שזה לגמרי בתוכנו, ואנשים פשוט לא יודעים על החברים שלהם לעבודה. על החברים שלהם ללימודים. על השכנים. נטעלי סיפרה על אדם שיצא מאחת ההקרנות של הסרט כשהוא חיוור כולו. הוא סיפר שאישתו עזבה באמצע הסרט. רצתה הביתה. 17 שנה אנשים יכולים להיות נשואים. עם ילדים. והאישה לא סיפרה, שהיא עברה גילוי עריות. זה כל כך מושתק. מדהים כמה השלב הראשון, להתחיל לדבר, הוא קשה.
 
נטעלי סיפרה שהסרט ייכנס השנה לתוכנית של מערכת החינוך. יהיה יום עיון בכל בית ספר – והוא גם יוקרן בפני רופאים, מטפלים, אחיות ושופטים.
 
רוב המקרים בכלל לא ידועים למערכת החוק
חבר הכנסת גדעון סער, יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, היה האדם האחרון עמו נפגשנו. הוא סיפר שאחוז קטן מאוד מהעבירות של תקיפה מינית מגיע בכלל להתמודדות של מערכת החוק. למה? כי התקיפה נעשית בדרך כלל על ידי מישהו שמוכר לקורבן – קרוב משפחה מדרגה כלשהי. חבר. ופעמים רבות, כשהקורבן מתלונן, המשפחה נותנת גיבוי דווקא לעבריין. מסתכל. אז מה אפשר לעשות?
לדברי ח"כ סער, משפט ואכיפה אינם מספיקים. יש הרבה עבודה לעשות בתחום של החינוך. "להנחיל לבני הנוער, שמערכת יחסים צריכה להיות מושתתת על אהבה והסכמה הדדית, ולא על כפייה וכוח". הוא ציין גם שרוצים לעודד נשים להתלונן. ואנחנו כחברה, צריכים להיות מסוגלים לתת תמיכה לאותן נשים.
 
בוועדה לקידום מעמד האישה מריצים תוכנית, שלפיה מושקעים בשנתיים הקרובות 15 מיליון ש"ח לשדרוג מערכת הטיפול בנשים נפגעות תקיפה מינית. יוקם גם מענה אשפוזי – נשים שנמצאות במצב טראומטי וצריכות מקום להתאושש בו, מקום שאין בו גברים ושאינו בית חולים לחולי נפש. בשנים האחרונות החלו לעסוק גם בשיקום של האסירים – בשלב האחרון של המאסר שלהם, עושים להם תהליך חינוכי שאמור למנוע מהם לחזור על מעשיהם. לדברי ח"כ סער, זה מצליח מאוד במקומות אחרים בעולם ורואים הצלחות של זה גם בארץ.
ח"כ סער התייחס גם לסוגיות משפטיות, כמו הורדת רף דיני הראיות, עונשים קלים וכבדים, עסקאות טיעון, משפט רמון, משפט קצב ועוד ועוד... ומסתבר שהוא ייצג בהתנדבות מתלוננות כשהיה עורך דין פרטי. התרשמתי מאוד מהבקיאות שלו בנושא ומהנכונות שלו לעשות ולפעול למען שיפור מצבן של נשים בישראל בכלל ונפגעות תקיפה מינית בפרט.
 
אין מה לעסוק בזה
יום העיון הזה גרם לי לחשוב, והרבה. למה מסתירים את הפנים של נפגעות תקיפה מינית באמת? הרי מי שפרצו לו לבית, לא מסתירים לו את הפנים. האם אנחנו רוצים להגן עליהן? אנחנו, כ"חברה"? הרי לא הצלחנו להגן עליהן כשהן היו צריכות אותנו באמת. אז מה אנחנו עושים עכשיו? אולי אנחנו מעדיפים לא לשמוע אותן, כי אנחנו רצוים בעצם להגן על עצמנו? אם היו פורצים למישהו הביתה, אף אחד לא היה אומר ש"הוא הזמין את זה". למה לגבי נפגעות תקיפה מינית יש לנו סטיגמה כזו? למה אנחנו רואים אותן בתור נשים חלשות, לוזריות?

ויש עניין נוסף, שהוא קשה לי. יש לי עוד כמה חברות וחברים שהם פעילים בחברה טובה. ויש לי עוד חברים, שהם לא חברים בחברה טובה. וכל האנשים שדיברתי איתם על היום הזה, עיקמו את הפנים. זה לא נראה להם, הנושא הזה. היו להם דברים אחרים לעשות, חשובים.

אולי כאן הבעייה.
בטח שאנחנו כחברה לא עוסקים בזה.
זה בסך הכל אחת מכל שלוש נשים.
בסך הכל שישית מכל הציבור בישראל.
זה כנראה לא מספיק אטרקטיבי בשבילנו.
זה כנראה לא מספיק חשוב.


הקליקו והגיבו לכתבה זו

תכנים נוספים באתר חברה טובה בנושא זה:

"ניצחתי, אבל אני עדיין נלחמת": א', פעילה בחברה טובה שחוותה תקיפה מינית, מספרת.

"למה היא מתכוונת?": האם הדימוי של נשים יכול להסביר את תופעת האלימות המינית

"כשהמשא ומתן מתפוצץ": איך ניתן לעצור תהליך של תקיפה מינית ולהפוך טרגדיה לדרמה

 

הדפסהשליחה לחברהגיבו לכתבה
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. נילי (30/01/2008 08:59:44)
2. 
אז מה אפשר לעשות (כאדם פרטי)?
אור (3/02/2008 01:20:35)
3. שוברת שתיקה (5/02/2008 12:55:02)
דרונט בניית אתרים
מיסודה של עמותת נחשון
עבור לתוכן העמוד
התנדבות