דלג על בר עליון
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על ניווט מהיר
דלג על Banners
מתי אתם עושים את זה?
דלג על Banners

עבריינים צעירים - לחבק או להעניש?

נוער עובר חוק הינה תופעה אשר מעוררת במרבית הציבור רגשות קשים; החל בזיכרונות הילדות של רגשות התקוממות, כעס ופחד מהבריון השכונתי אשר עושה שימוש בכוחו לרמיסת הסדר והשלווה בסביבתנו, ועד לבגרותנו, אז מתלווה לפחד דאגה כללית מתוך מוסריות כלל חברתית.

מה שמפחיד אותנו הוא הזעם שמגלים אותם נערים כלפי אושיות הסדר החברתי באשר הן: מחנכים, הורים ואנשי חוק, זעם שתפס את מקומה של התמימות הילדותית שאמורה לאפיין נערים כה צעירים. "לאן הגענו?" אנחנו חושבים לעצמנו כשאנחנו נתקלים במקרים כאלה ולפעמים, יש להודות על האמת, היינו רוצים שנוער זה פשוט ייעלם ואם לא יואיל בטובו לעשות כן, נבקש להרחיק את זרע הפורענות ממחוזותינו ולכלאו במוסדות מרוחקים מהעין ומהלב - ויפה שעה אחת קודם;

אך אולי, מדי פעם, עלינו להזכיר לעצמנו כי כל נער כזה, שמהווה מטרד לחברה, הוא נער שבעצמו מתמודד עם בעיות, שלעיתים הן קשות מכפי שהיינו רוצים להכיר בכך. אולי, מדי פעם, עלינו להניח בצד את תחושות האיום וההתקוממות ולשאול את עצמנו, האם אותו "אויב הציבור" הקופץ לעברנו את אגרופיו, אינו מבקש, בעצם, נשיקה....

בהקשר זה ברצוני להביא לפניכם מקרה אליו נחשפתי במסגרת עבודתי עם נוער עובר חוק. אחד הנערים הובא בפני שופט נוער לדיון בדבר הקלות בתנאי מעצרו לאחר שהחל בתהליך שיקום משותף למסגרות חינוכיות טיפוליות באזור מגוריו. במהלך דיון זה פנתה האם לשופט בבקשה לפנים משורת הדין לאפשר לבנה יציאה לאירוע משפחתי תחת חסותה. (ראוי לציין כי הנער הוצא ממשמורת אימו ע"י בית המשפט בטענה שאינה מסוגלת לקחת עליו חסותה)- בקשתה של האם נתקלה בסירוב. אך לא בעניין סירוב הבקשה ברצוני לעסוק, שיקוליו של השופט כבודם במקומם מונח, ואין זה מתפקידי לעסוק או לחוות דעה בעניינם. אלא בכך שהשופט העיר לאם שהיא אינה ראויה להיות ערבה לבנה אף לא ללילה אחד, מאחר ואוזלת ידה בלהציב לבנה גבולות ניכרת במקומו של בנה כיום.

האם פרצה בבכי... בנה אשר חזה בצער אימו חש סערת רגשות, אך כבש אותה מפני המעמד. בתום הדיון כאשר נתבקש לקום לכבוד השופט מאן הנער לעשות כן, כאשר נתבקש הנער בשנית ע"י השופט פרץ הנער בבכי והטיח בפני השופט "מי אתה בכלל שאקום לכבודך?!"

להבנת השופט נער זה לא הפנים את נורמות הציות לסמכות ולחוק בכלליות ולכן על פגיעה זו בכבוד בית המשפט שלל ממנו השופט את ההקלות שאושרו לו טרם התפרצותו על סמך התקדמותו במסגרות השיקומיות בהן שהה. ייתכן כי אבחנתו של השופט בדבר יחס הנער לסמכות הייתה נכונה, אך האם היא רואה את צידו של הנער כאדם בפני עצמו? הרי לאי ציות הנער לסמכות בית המשפט קדמה הלבנת פני אימו וחשיפת חולשתה ברבים!

אם נסתכל על הדברים מנקודת מבטו של הנער, הרי שבית המשפט עשה שימוש לרעה בכוחו וסמכותו, ופגע בכבודו ורגשותיו ומדוע שהנער ישיב לו במטבע אחר? נער זה בעט במוסכמות הסדר החברתי משום שבמערכות היחסים הקודמות עם הוריו, בית הספר ושאר המוסדות החברתיים, נעשה שימוש חוטא בכוח ובסמכות נגדו: נגד זכותו לחינוך במסגרת תומכת, נגד זכותו לתמיכה כלכלית רגשית, ונגד זכותו לכבוד כאדם. המציאות הפכה אותו לחשדן ועויין כלפי סמכות. הגמול החיובי היחיד אשר נחל מהמוסדות הללו הוא תחושת הכוח והעצמאות שחש כאשר התנגד לסדרם. ייתכן כי תחושתו של הנער כי הוא חיצוני לחברה ולעולם לא יהיה חלק ממנה, היא המסקנה היחידה אליה יכול היה להגיע.

לכן לא יהיה זה מפליא אם יוסיף לחוש ניכור אליה, לבעוט במוסכמותיה, להפנות אליה זעמו ולכלות בה את כעסו. גמולה של החברה על חוסר דאגתה לנער היא פגיעה בסדרה, שלוותה ומוסריותה. מוסד המשפחה, אבן הבניין של יסודות החברה, עובר זעזוע קשה באוכלוסיות אותן דחקה מציאות קשה לעבר פי פחת. אל לנו לשכוח כי מציאות זו ניתנת לחיזוי ולשינוי למען השמירה על זכויותיהם הבסיסיות של ילדים ונערים אלו, למען שמירה על נפשם ובכך שמירה על נפשנו מפני רגשות הזעם והפחד.

הפתרון לבעיות הנוער עובר החוק נמצא בהבנת המקום ממנו מגיעים אותם נערים והיכולת לפצותם (!) על אותן פגיעות בזכויותיהם מצד סמכויות אשר ניצלו כוחם נגדם. על החברה לסייע בידם לבנות מערכת יחסים מיטיבה עם סמכות ולתקן את בעיית חוסר האמון שהם רוחשים לה.

תיקון כזה יהיה אפשרי רק אם המשטרה ובתי המשפט, בהיותן הסמכויות הראשונות הפוגשות את הנוער העבריין לאחר עבירתו על החוק, יפנימו תפיסה זו ויבינו כי יכולה להיות להם הזכות לסייע בשיקומם של הנערים אם ינקטו בגישה מיטיבה ויכירו ברצון האמיתי של הנער לשייכות ובניית ערך העצמי שלו כחלק ממשימות גיל ההתבגרות. שנית, על המדינה להכיר באחריותה לדאוג לאפשרות ההשרדות והקיום של נוער זה, שפעמים רבות מגיע משכבות של מצוקה כלכלית, שהן קורבנות של הפערים החברתיים ההולכים ומעמיקים; עליה לדאוג להבטחת אמצעי הקיום הבסיסיים המגיעים לכל ילד כדי לאפשר לו לגדול בשקט ותוך הרגשת ביטחון ולהעניק לו את ההזדמנות המגיעה לו לביטוי חופשי ומימוש עצמי.

לטענות החוזרות של ההנהגה בדבר התקציב המוגבל, יש להפנות את תשומת הלב לתקציבים הגדולים שניתנים כיום מאת הממשלה למוסדות סגורים לנוער עבריין, ולתוכניות שיקום יקרות אשר בהן זכאי להשתתף רק אחוז קטן של נערים, שקציני המבחן מאמינים בשיקומם. מאידך, יש מעט מאוד תוכניות מניעה וחיזוק מוסדות קהילתיים, והמעט שקיימות מתוקצבות ע"י תרומות. האם אין זה הגיוני ונכון יותר להפנות את חלק הארי של המשאבים לניסיונות למנוע את התדרדרות הנערים מלכתחילה?

מחקרים שנעשו במדינות שונות מוכיחים את יעילותם של המוסדות הקהילתיים לטיפול בבעיות הנוער, ולמותר לציין כי מוסדות אלה הם זולים באופן משמעותי ממוסדות או תוכניות שיקום משולבות לטיפול בנוער שכבר עבר על החוק. המדיניות של הענשה ושימוש בכוח כלפי אלו שלמעשה הם קורבנות בעצמם אינה פותרת דבר ולמעשה רק מנציחה את המצב. מדיניות כזו רק מרחיקה אותם מטווח הראייה העין עד לכתבה הבאה בעיתון או למקרה שחס וחלילה יפגוש אותנו ברחוב.

אם אנו רוצים שמחר יהיה לא רק "טוב", אלא "יותר טוב", אם אנו רוצים להביא לכך שמשהו באמת ישתנה באופן מהותי בנפשם של אותם נערים ויגרום להם לתפוס את עצמם כחלק מהחברה במקום לצאת נגדה, עלינו לחבק את הזעם, לנסות להבינו, ואז לנסות ולטפל בגורמים שייצרו אותו.

המקרה אשר הבאתי לפניכם נפתר בהמשך שילובו של הנער במסגרות השיקומיות והתמדתו בהם לצד מימוש ההקלות. זאת לזכות תבונתו ורגישותו של שופט הנוער אשר הבין את מקומו בסיוע לנער ובתבונתו ניתב את דרכו חזרה לנער תוך שמירה על כבודו וסמכותו של בית המשפט.

הכותב הוא סטודנט לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון שבבאר שבע.

הקליקו והגיבו למאמר זה

הדפסהשליחה לחברהגיבו לכתבה
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. 
אחלה כתבה, כל הכבוד.
itamar (7/10/2008 16:50:44)
2. שרון, סטודנטית לעבו"ס בן גוריון (10/10/2008 20:59:34)
3. ליאור (15/10/2008 11:37:35)
4. דנה (13/08/2010 19:41:25)
דרונט בניית אתרים
מיסודה של עמותת נחשון
עבור לתוכן העמוד
התנדבות