דלג על בר עליון
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על ניווט מהיר
דלג על Banners
מתי אתם עושים את זה?
דלג על Banners

תודה, סליחה, ונתראה אחרי הבגרויות

ים של מחשבות


ארנק, תיק, מפתחות.

המממ...
חסר לי משהו.

אני מנסה לשבור את הראש, ופשוט לא מצליחה.

וואי, יכולתי להישבע שחסר לי משהו בכיס...

אה, איזה טיפשונת.
אסף היום בבוקר הגיע לקחת את המטרד השני הזה, נו איך קוראים לדבר הזה, שהאיר וצלצל בלי סוף...

פלאפון, כן, לרגע כבר שכחתי ממנו.


יצאתי מהבית למסיבה האחרונה של הפרויקט, מסיבת "שיא-פורים" בחיפה.

מעולם לא חשבתי שאשמח כל כך,

מעולם לא חשבתי שהנשימה העמוקה הזאת תהיה כל כך, כל כך עמוקה.

פיו...

13 מסיבות נגמרו,

לאט לאט,

אחרי עבודה ענקית.

הקפאתי הכול, והעברתי חיים של שלושה חודשים לשבוע שלאחר הפרויקט.

המסיבות האלה, כל היום טלפונים,

לפעמים פשוט רציתי לחנוק את הפלאפונים (את שניהם!) במגבת ולזרוק אותם מהחלון.

לענות, לתכנן, ועם הזיכרון המוגבל שלי תמיד לכוון עוד ועוד תזכורות, ועוד ועוד דברים שצריכים לכתוב ביומן, עוד מטלות, עוד לילה שבמקום לישון ב-12,11 הולכים לישון ב-4,3....

כשביום למחרת אני צריכה להתנהג כאילו ישנתי לילה מלא, ולקום לבית הספר וללמוד כרגיל.

עוד לילה שאני צריכה ללמוד למבחן ב-2 לפנות בוקר, עם הפרעות טלפונים...

וואו, זה קשה.

בגרויות, חברים, הכנה לצבא, התנדבויות, הדרכה, חבר, הכול ביחד התערבב. ניסיתי שלא לתת לזה להפריע אחד לשני.
זה התחיל טוב, אבל לאט לאט הפרויקט הזה השתלט על חיי.

ראיתי את עצמי כבר בלי אוויר.

כשזה התחיל כבר להשפיע עליי פיזית - חולשה ועייפות - חבריי ידעו את אותו הדבר שאני תמיד ידעתי:

שלא משנה מה יהיה, לעולם לא אפסיק לעבוד, עד שהכול ייצא לפועל, ובשלמות!

כל העבודה הזאת הייתה שווה את זה.

טובית התקשרה, הכתבת מידיעות אחרונות, איזו מתוקה היא,

"על מה רוצים לעשות עלייך כתבה?", שאלו אחיי.

נשבעת שלא ידעתי מה לענות להם - על הפרויקט? עליי? לא יודעת...

התחילה מהפרויקט והסתיימה בי.

כשהלכתי לראיון, הייתי בטוחה שזה יהיה בטור קטן כזה בצד הדף, באותיות דהויות,

אבל שבוע מאוחר יותר, כשהעירה אותי התקשורת ב-6 ורבע בבוקר ביום שני (שאני כל כך אוהבת אותו, מפני שאני מתחילה ללמוד כל כך מאוחר) כדי לקבל בלעדיות ולהקדים את כל השאר,

רצתי לקנות את העיתון, וכשפתחתי אותו, לא האמנתי למראה עיניי.
אני בכלל לא מתרגשת מפרסום ושטויות כאלה, וכשאני לוקחת על עצמי דברים אני ממש לא מחכה לתהילה ופידבקים.
אבל אני לא אשקר - זה היה מרגש.
בחיים לא הייתה כתבה עליי בעיתון, בחיים תמונתי לא הייתה גדולה כל כך,

ממש רקע לכתבה.

קראתי.

בחיים לא פרגנו לי כל כך הרבה בשני דפים, כל כך... אוקי י- הם דווקא גדולים!

ערוץ 10? 11? ערוץ 2?

מה קורה כאן?


אני בסך הכול נערה פשוטה,

לא הבנתי את ההסתערות, ההתלהבות וההתרגשות הזאת,

אנשים פרגנו, קנו מתנות וכתבו את הדבר שאני כל-כך אוהבת לקבל יותר מכל דבר אחר - ברכות,

ועדיין לא הבנתי כלום...

עד עכשיו הכול מעורפל.

בינתיים מה שאני כן יכולה להגיד, זה ששלושת החודשים האלה היו הנתינה הגדולה ביותר, הפרויקט הגדול ביותר שהיה לי.

זה היה שווה כל שניה, למרות שאני מרגישה שירדו לי 20 שנים מהחיים ועוד 30 חברים לא סובלניים מרשימת השיחות היוצאות (והנכנסות) שלי.


העבודה הזאת הייתה שווה הכול,

ואם אורי, מיכל ואסף לא היו כאן כדי להוציא אותי ממצבי הלחץ שנכנסתי אליהם - לא הייתי כאן עכשיו,

ואם לא היו רכזים מדהימים בכל אחת מהערים, שהגדילו ראש וידעו מה צריך לעשות ואיך,

לא הייתי יכולה לנהל את הפרויקט הזה.

 

אני מודה לאנשים מסביבי, שנותנים לי הזדמנויות בכל יום, ופותחים לי דלתות חדשות,

ונותנים לי להגיע לגיל 18 עם ניסיון כמעט בכל תחום בחיים,

ואולי בעזרת השם, כשאהיה גדולה, ואתמודד על ניהול חברת היי-טק גדולה, אוכל להגיד שגם בזה יש לי כבר ניסיון...

סתם סתם, זה לא הכיוון בינתיים.


אני עדיין צעירה, ואת ההיפר-אקטיביות שלי אנצל כרגע לדברים כאלה

כמו כל הפרויקטים -

שעושים לאנשים חג גדול מהחיים!


תודה לאנשים שהתקשרו והצהירו על יציאתם מהאדישות,

תודה לאנשים שהצטרפו לחברה טובה והתחילו לתרום מינימום שעה אחת בשבוע העמוס מאוד שלהם לאנשים שצריכים זאת.

תודה לאנשים שסבלו אותי בשלושת החודשים האחרונים,

אני יודעת שהייתי נוראית, ואני מתנצלת שלא הקדשתי לכם את תשומת הלב שהגיעה לכם.


אחחח...
עכשיו אני יכולה לנוח...
לשלב ידיים מאחורי הראש, עם כוס לימונדה קרה ביד, עם משקפי שמש בים, לנשום עמוק ולהגיד...
שיט!
שכחתי שיש לי גם... וגם... וגם....
טוב נו, במחשבה שנייה,

אני אשקע לי כאן, עם ענייני הדרכה, הכנה לצבא, עוד קצת פרויקטים והמון המון המון בגרויות.

 

ים שהרבני ניהלה את פרויקט מסיבות "שיא-פורים", מסיבות פורים לאנשים עם צרכים מיוחדים 

 


לטור הקודם: ים שהרבני חושבת שילדים קטנים חיים בבועה. וגם ילדים גדולים

הדפסהשליחה לחברהגיבו לכתבה
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. אור (14/04/2008 00:42:33)
דרונט בניית אתרים
מיסודה של עמותת נחשון
עבור לתוכן העמוד
התנדבות