דלג על בר עליון
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על ניווט מהיר
דלג על Banners
מתי אתם עושים את זה?
דלג על Banners

סליחה?

 
 

 אפשר אחרת

 

 

אני לא אדם מאמין, ההיפך הגמור מזה.
אני לא חושב ש-24 שעות של צום יכולות לכפר על עלבונות והשפלות שאדם מטיח בפני חברו והורס את שמו לעד.
אני לא חושב שרוצח שיצום 24 שעות יכול לישון בשקט בלילה שאחרי...

 

אבל, בכל זאת, לקראת יום כיפור, יום של התחבטות הנפש על מה שעשית ומה שלא עשית, אני מביא בפניכם שני אירועים קצרים מהחיים שלי, שגורמים לי לחשוב לא פעם לאן נגיע ככה, מה אני עושה במדינת ישראל, למה אני נשאר פה. התשובה בסוף.


איברהים

 
יש לי לקוח בדואי, שמו איברהים, בן למשפחת גששים מפוארת בישראל.
אני לא יודע אם הוא שירת בצבא (על בסיס דבריי בהמשך, אני יכול להבין למה הוא עשוי היה לבחור שלא לשרת). 
איברהים בחור נעים הליכות, שקט, צנוע ואיכותי.
הוא פוטר מחברת היי-טק גדולה לפני כמעט שנה ולמרות זאת עשה כל מאמץ ורכש לעצמו מחשב נייד מאוד יקר.
עד כאן הכול טוב ויפה.


לפני חודש ומחצה התקשר אליי וביקש את עזרתי.
"אני במשטרה", אמר.
"מה קרה?", שאלתי מבוהל.
"אני צריך שתשלח לי את החשבונית של המחשב בפקס", ביקש רגוע.
"מה קרה?", שאלתי שוב.
"עיכבו אותי לחקירה. חושבים שגנבתי את המחשב. אני צריך שתשלח לכאן את החשבונית שלי".
אין צורך להרחיב. 

לשמחתי, הייתי באותו יום עם הילדים בספארי והיה לי איתם זמן איכות.
לצערי, גם לאיברהים היה זמן איכות, במשטרת חיפה, ולא יכולתי לעזור לו.

 

ולמה אתם חושבים שעיכבו אותו לחקירה?
כי הוא הסתובב עם מחשב נייד...
גם אני מסתובב עם מחשב נייד יקר כבר כמה שנים. עוד לא ישבתי בתחנת משטרה, מושפל עד עפר.
למה בחור בדואי שמסתובב עם מחשב נייד צריך להיעצר בחשד לגניבה? 

 

אז סליחה איברהים, על שלא הייתי זמין בשבילך כדי לחסוך ממך את ההשפלה של החקירה והחשדות המיותרים


אורנה (שם בדוי)


יש לנו זוג חברים, שבנם הבכור לומד עם בני הבכור בכיתה א'.
הילדים חברים טובים.
הבעל מעדות המזרח, האישה פולניה.
במדינת ישראל של 2009, במרחק יריקה משנת 2010, אתם לא מצפים שמשפט כזה בכלל יופיע.
גם אני לא.
תיכף תבינו למה בכלל הוא נכתב.


כמו שקורה בכל כיתה א', המורה התחילה להחליף לילדים מקומות ישיבה, כדי שיכירו גם ילדים אחרים שאיתם בכיתה.
בשיחה בין אורנה לאשתי, פלטה אורנה את אי שביעות רצונה מכך שליד בנה יקירה (שהוא חצי מזרחי בעצמו) הושיבה המורה ילדה מעדות המזרח.
"ראית את זו עם הגבות המחוברות שיושבת ליד הבן שלי?", שאלה, והצליחה לזעזע אותי.

"על מה את מדברת גברת אורנה?", התחרפנתי כששמעתי את המשפט הכל כך פרימיטיבי. משפט שאמור היה להיות הרבה הרבה מאחורינו.
שאלתי את בעלה איך הוא מסכים לשמוע אותה אומרת את זה.
לא קיבלתי ממנו תשובה ברורה, ולא רציתי להציק לו.
הוא צריך לחיות עם זה. 

גברת אורנה, את נשואה לגבר חזק ומשכיל מעדות המזרח.
בכל יום שבת את מתענגת על הממולאים של חמתך מעדות המזרח.
בכל פעם שאת יוצאת לסרט, מי שומר על הילדים? 

אני לא מוכן לשמוע דברים כאלה בישראל של 2009.
בשנות ה-60, אני יודע שסבתא שלי אמרה לא פעם "מרוקאי סכין" בתגובה, או שספגה תגובה של "רומני גנב".
מזמן עברנו את זה.
כולנו ישראלים, לא משנה מאיפה הגיעו הורינו או סבינו. לא משנה צבע העור או השפה המדוברת.
למה צריך להגיע למצב שילד אתיופי לא יתקבל לבית ספר ליד ביתו בגלל מוצאו?  


אז סליחה מכל האנשים הקטנים שנולדו ונשארו גזענים, אם לא אחסוך מכם את אמירת האמת בפנים ואולי גם לא אמשיך לשמור אתכם על קשר.

 



למה שלא נקבל את האחר שחי איתנו כאילו היה אחד מאיתנו, בלי קשר לצבע עורו, דתו, מינו?
למה שלא נזכה קצת לשקט ושלווה בעולמנו אנו, בלי שנאה? בלי אפליה?


זה לא כל כך קשה לדבר ולכבד אחד את השני, בלי ללכלך ובלי צביעות.
תנסו, אולי נצליח לשפר ולו במעט את עולמנו.

ובתשובה לשאלה למה אני לא עוזב את הארץ:  כי אני ישראלי וזהו מקומי.
אני גם היחיד מכל מכריי שיש לו דגל ישראל על החלון כל השנה.

הקליקו והגיבו למאמר זה

הכותב הינו אבא שדואג לעתיד ילדיו ונמאס לו לשתוק על תחלואי החברה

הדפסהשליחה לחברהגיבו לכתבה
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. חגית (30/09/2009 20:25:21)
דרונט בניית אתרים
מיסודה של עמותת נחשון
עבור לתוכן העמוד
התנדבות