דלג על בר עליון
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על Banners
דלג על ניווט מהיר
דלג על Banners
מתי אתם עושים את זה?
דלג על Banners

מי מנצח במלחמה נגד האי שפיות?


במלחמה אין מנצחים, רק מפסידים. המשפט הזה הוכח פעמים רבות בצדקתו אך בכל זאת בימים אלו מתקיים דיון בלתי רשמי בין אזרחי ישראל מי מנצח במבצע “צוק איתן”.

יש הטוענים כי החמאס ספגו יותר אבדות מישראל, יש הטוענים כי כל חייל ישראלי שווה עשרים טרוריסטים, היכן אלו שאומרים את הדברים כמו שהם? הפסדנו מהרגע שהתחלנו. תשובה זו אינה קשורה למחנה ימין או שמאל, זוהי תשובה המכירה בעובדות ואינה דנה למשקל חיי אדם ועלויות למשלם המיסים למול הנזק שנגרם. לא קיים גרף שיציג לנו את נקודות האיזון, הלחימה המתמשכת מול אויב בלתי שפוי לא תביא לרווחיות עכשיו ולא בעד 200 שנים.

מהו המחיר האמיתי?

אין מחיר לכך שדור שלם בישראל עלול לגדול עם דעות קיצון לשמאל או ימין, במשדרי החדשות רק מתייחסים לתוצותיהן של הפעולות הביטחוניות והדיפלומטיות. אנו לא נוטים להתייחס למגמה השלילית שמפתחת בפחות מחודש לחימה, האזרחים מתוסכלים ומפתחים שנאה בלבם אך לא רק לחמאס אלא נגד כל האסלאם. כמובן שאני מדבר על בין 20%-40% מהישראלים אך אלו אותם קיצוניים שארגוני הטרור רוצים לטפח במדינתינו. אין לשכוח שמכל המוסלמים בעולם רק 20% קיצוניים ורק 20% אלו מעוניינים לשים קץ למדינתנו. כך גם ניתן להגיד על מתנקשים פוליטיים, הם משתייכים רק ל20% ומטה מדעת האוכלוסייה אבל אלו הם שמשפיעים בסופו של יום.

השבוע יצא לי לתפוס מונית חזרה הביתה עם עוד שלושה אנשים שגרים באזור. הנהג חווה את דעתו על כך שישראל מפסידה מול החמאס, לאחר חמש דקות האישה שישבה לידי התחילה לצעוק על הנהג שהוא עוכר ישראל והוא צריך להתבייש בעצמו ובדעותיו. יש לציין שהנהג דיבר בצורה מתורבתת והציג צד אחר לעובדות שכולנו כבר רגילים לשמוע. אך בכל זאת אותה אותה אישה ביקשה ממנו להפסיק לדבר וטענה שאין מקום להתבטאות כזו, בדיוק על כך אני מוחה.

נקודות חיוביות ששוות התייחסות

בתוך כל הכאוס קשה למצוא נתיב בטוח, מה שכן תחושת האויב המשותף יוצרת סולידריות וקרבה. חבל שבתקופות רגועות יותר אזרחי ישראל לא מצליחים לשמור על הסולידריות האופיינית לרגעי מלחמה. אולי אם נמשיך לזכור בתקופות שקטות יותר שמחנה ימין ושמאל עדיין קשורים לאותו גוף שמטרתו המשותפת היא ביטחון נצליח להשיג שינוי מדיני.

הבעיה של שוק הערכים האישיים ולמה זה חשוב?

הבעיה בניהול עיקבי של ערכינו טמונה בכך שהשווי (value) של הערכים האישיים שלנו משתנה ולא קבוע. לדוגמה אם כרגע אנו מתמחרים את חשיבותה של תחושת הסולידריות כעליונה אין זה אומר שבחלוף הזמן התימחור יישאר כפי שהוא. ברגע שהשווי צונח אז כך גם רמת ההשקעה שלנו כחברה יורדת בהתאמה ועד מהרה אנו שוכחים למה סולידריות לצורך העניין חשובה במדינתינו.

מתי השווי של ערך חברתי יורד? ברגע שהוא כבר לא זמין לחושינו. אם לדוגמה אחרי מספר חודשים לא יהיו איזכורים לפעולות צבאיות או לאיום/חרם על מדינת ישראל אז עד מהרה אזרחים רבים ישכחו את חשיבות הסולידריות במדינה ויחליפו את דאגתם העיקרית לקבלת אזרחות במדינה אירופאית, כי פה נמאס לחיות. חברה ישראלית מגובשת חייבת לזכור בכל רגע נתון את הידיעה של למה אנחנו רוצים לחיות ביחד ולא במקום אחר.

לא כולם מזדהים עם ההשוואה של ערכים אישיים ואמונות לשוק של חושים וזמינות. אני בכל אופן נוטה לחשוב שהשוואה זו יוצרת התבוננות מבחוץ על המצב, ובכך שומרת על ביקורתיות אובייקטיבית מסוימת.

לבסוף ואולי הכי חשוב, אל תהיו אדישים לשנאה המתפתחת, אלו שצועקים “מוות לערבים” מבזים את תרבות מדינתינו. כי אלו שצועקים “מוות לערבים” אינם מתכוונים רק לחמאס אלא לכל הערבים, האם לא כך הם הופכים שקולים לתומכים בגזענות מכל סוג שהיא?

פתגם יפה על קיצונית: “אני רק מקווה שלא נאבד פרופורציות ונזכור תמיד דבר אחד - הכל התחיל בעכבר!” - וולט דיסני.

הדפסהשליחה לחברהגיבו לכתבה
דרונט בניית אתרים
מיסודה של עמותת נחשון
עבור לתוכן העמוד
התנדבות